פסק-דין בתיק צ"ה 9951-10-11

א.   רקע וטענות הצדדים:

1.       בפניי בקשת המבקשת למתן צו הריסה ללא הרשעה על פי הוראות סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן: החוק התכנון והבניה), באשר למבנה, בגודל של כ-54 מ"ר הנמצא בחלקות 86 ו-54 בגוש 3753 (להלן: המבנה).

2.       המדובר במבנה הקיים שנים רבות, לפחות, משנת 1998, ללא היתר. המבנה ממוקם, בין היתר,  על תוואי מתוכנן לכביש, העובר ברחוב היונה בשכונת "טירת שלום" בנס ציונה, והמיועד לחבר בין שני רחובות בשכונה, על פי הוראות ת.ב.ע נס/105א' (שקיבלה תוקף ב-07/1997).

3.       לטענת המבקשת, מאחר והמבנה בנוי על שטח המיועד לשמש כתוואי הכביש, המשך קיומו מהווה תקלה ציבורית ומקשה על סלילת הכביש והשלמת פיתוח מתחם מגורים שבסביבתו. בנסיבות אלה, העניין ציבורי במתן צו ההריסה המבוקש הוכח, וגובר על נסיבותיה האישיות של המשיבה ורצונה להנציח את המבנה. המבקשת טוענת כי המדובר במבנה שנבנה ללא היתר, ודוחה את הטענה כי המבנה שימש בעבר כרפת, בעלת היתר. היא מפנה לכך שמיקום הרפת (שנהרסה), אינו תואם את המיקום במבנה נשוא הבקשה.

4.       המשיבה טענה מנגד, כי המבנה נשוא הבקשה, מצוי בקרקע השייכת למשפחתה משנת 1946, כאשר כל בית כלל שטח אדמה של כדונם וחצי שכלל מבני עזר של רפת ולול. על פי היתר הבנייה מיום 6/4/1959, אישרה הוועדה המקומית לאביה של המשיבה לבנות תוספת למבנה קיים (32.13 מ"ר); מרתף (16.94 מ"ר) ובנין עזר (36.96 מ"ר).

5.       מפת המדידה שאמורה להוות את הראיה לשאלת המבנים שהיו קיימים בקרקע ומתי, אינה יכולה להוות ראיה אמינה ולקבוע באופן ברור, כי המבנה נשוא הבקשה, לא היה קיים בעת עריכתה. התובעת ומשפחתה, מעולם לא קיבלו הודעה על ההפקעה הצפויה כנדרש על פי פקודת הקרקעות, ולפני שדנים בהריסת המבנה, יש לדון בפיצויים שהמשיבה זכאית לקבל עקב הליך ההפקעה חסר תום הלב.  

6.       לעניין האינטרס הציבורי שבסלילת הכביש, נטען כי הכביש אינו מוביל לבתי ו/או גני ילדים הנמצאים בקרבת מקום, אלא מיועד להוביל אך ורק לבתים, האמורים להיבנות בעתיד, בחלקות הסמוכות לקרקע. מאחר והאינטרס הציבורי "המובהק" שנטען המתין למעלה מ-20 שנה (התקופה מאז הוגשה התכנית להפקדה), ויכול להמתין עד למיצוי ההליך המתנהל בין המשיבה ומשפחתה מול מנהל מקרקעי ישראל באשר לקביעת גבולות הקרקע וקבלת הסכם חכירה (ת"א 1674/08 [מחוזי-ת"א]).      

ב.   דיון והכרעה

סעיף 212 - המסגרת הנורמטיבית

7.       סעיף 212 לחוק התכנו והבניה קובע כדלקמן:

"נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:

(1)   אין למצוא את האדם שביצע את העבירה;

(2)   אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין;

(3)   מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד;

(4)   אין להוכיח מי ביצע את העבירה;

(5)  מי שביצע את העבירה מת או איננו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית".

8.        צו הריסה ללא הרשעה, על פי סעיף זה, אין בו משום נקיטת אמצעים כנגד עבריין בנייה או הטלת "אות קין" פלילי. הסעיף מתמקד בהענקת הסמכות להורות על הסרת "מכשול לרבים", במובן הרחב של המושג. צו הריסה שכזה מתמקד במבנה שהוקם ללא היתר, להבדיל מצו על פי ס' 205 לחוק, שנועד הן להחזיר את המצב לקדמותו והן למצות את הדין עם מבצע העבירה, גופו. לבית המשפט מוענק שיקול דעת שיפוטי רחב, בבואו לדון בבקשה לצו הריסה לפי סעיף זה (ר' ע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתו"ב [פורסם בנבו]).

9.       בנוסף לתנאים הנ"ל, שפורטו בס' 212 לחוק, הפסיקה הכירה בשיקול שיפוטי נוסף, של הוכחת האינטרס הציבורי בהריסת המבנה ומתן הצו. על כך צוין, לדוגמא (ולא אחת) :

"אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, עליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה לתן צו כזה מטעמים של עניין ציבורי חשוב, כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו" (ההדגשה שלי - ע.מ.) (ר' ע"פ 8338/09 דן כדר נ' מדינת ישראל [2010]).